בו האחד כתב על ירידת השמיעה שאם היה מקשיב לעצת הרב ולומד לראות את החיובי היה אומר שלפחות מונעת ממנו את לשון הרע של האנשים, והאחר כתב על האקסית שעזבה אותו בשל הרעידות ונדודי השינה, ושאותה הכי אהב לראות ולשמוע ולהריח ולטעום ולמשש, אבל לא רוצה לכתוב עליה כי כרגע היא לא עושה לו טוב בשום חוש, ונעצר בדמעות לכתוב על שאוהב לראות את הים, ושם מהדהד אותי שכתבתי על השקיעה, היא נקודת המפגש של שני השמיים שמדמה בפני את סופו של הנצח, וכמובן שחידדתי בפניו שטוב לכתוב כי כך מקלים את הטראומה, מספרים אותה החוצה, והוא הוסיף שבאבחון שלו הפסיכיאטר ציין שהתפרצה כי לא דיבר, אז הוכיח את טענתי ומעניין אם שם לב שלא עמדתי בה בעצמי. והשלישי כתב על זוגתו שכבש אותה בחטיבת עצים לקמין, ונזכרתי בחיוך שגם אני פעם התאהבתי ככה, בשיר כתבתי: “אל תלמד אותי לחטוב את העצים, טוב לי להביט בך שופך את הזעם...” והרביעי כתב את המשפט היפה ביותר שקראתי לאחרונה, שהוא הכי אוהב לראות ילדים משחקים. בבקשתי לפרט כתב על איך שהמשחק שלהם מזכיר לו את עידן התמימות שלא יחזור ואת חבר ילדותו ששיחקו בעצירת הנשימה מתחת למים ושנהרג בשביעי לאוקטובר בבסיס אחר, מרחק מאה מטר ממנו בלבד, וללוויתו הגיע בתשיעי באוקטובר, שם חגג את יום הולדתו, “המדכא ביותר אי פעם”, לדבריו. הוא עצמו שירת כטבח ובבוקר השביעי הפך בכמה דקות ללוחם, בלי הכשרה ובלי ציוד, רק עם נשק שחטף ממת. טבח שברגע הפך לאחד הלוחמים הכי אמיצים שאני מכיר, כמו בבוקר השביעי באוקטובר, כך גם על שולחן הכתיבה עליו הוא מוצא את האומץ לספר על עצמו בפני שאר החברים בחוות החוסן. ובסיפור על חברו שנהגו לשחק בטביעות מתחת למים ונהרג בבגרותם, גם נשימתי נעתקה - מאהבה, ברחמים ובשתיקה, והצלחתי רק להגיד כל הכבוד ששיתף ודיבר וכתב לכבוד חברו, שמגיע לו להיות מסופר.

�ים בה כאילו היא העיקר, והנה לפני יושבת חבורת גברים שמתחילה להתרגל לרעיון שהקליפה שבהם היא המעניינת ואל הגרעין מגיעים בזמנו המדויק התמיד נכון, גם כשמאחר גם כשמקדים. השבוע ביקשתי מהם למסגר תקופה בחיים ולהשליכה על דמות אחרת, ולדייק בסיפור את המקום ואת השינוי שעובר הגיבור, ובלי שביקשתי והאמת שהתלבטתי אם לבקש האחד כתב ובכה וכתב ובכה בלי הפסקה על גרעין קשה בו המחבלים מסתווים ברכב שכתבו עליו “זקא” ויוצאים ופוגעים בחברו והוא צועק “הצילו!” וכותרת הקטע “’שם חברו’ ז”ל”, ואחר כותב על אהבה שנלקחה ממנו ועל המסעות שעברו יחד ומהרהר בתחנת האהבה הנכונה לחייו כרגע, והשלישי כותב על משחק הסנוקר בו נעים לו להתמקד ובחוקיו הוא נובר, כי טוב לו כשהחוקים ברורים ויש לו כישרון שם, מה שנוסך בו את הביטחון החסר, והרביעי כותב על אמו שמכילה את התקפי הזעם שלו ללא רבב, ושם מהדהד אותי כפי שהם תמיד מהדהדים אותי שמבקש להסתדר עם החיים במעלות ובמורדות, תלולות כשיהיו ואז מבקש להבין מהי תבנית של שיר כי רוצה להיות פזמונאי, וכולם דיברו והניחו את האבנים הללו על הדף ואפילו שמחו לשתף עד כדי שנאלצתי לקטוע כי נגמר הזמן והמציאות היכתה בדלת יחד עם אימוני המילואים אליהם אני ממהר, ואפילו לא הספקתי להקריא את שלי (זוכרים שגם אני האגואיסט מטופל שם?) ובאמירת הלהתראות כמעט לא הספקתי לחתום נקודה, כמו שבקטע הזה. #חוותחוסן #סדנתכתיבה

� (השבוע הגיעו תשעה, יותר מפעם שעברה!)  מתבררת בעבודה מרתקת, שהתחילה על מנת להקל עליהם טראומה אך מתכנסת להבנה שגם אני כמוהם סוחב רגעים ורעיונות על תהומות החיים, מוטרד ברעידות ובנדודי שינה עליהם כולם מדברים איתי - בחבורת הכותבים, החיילים ביחידה, ההורים בבית, מפקדי המוערך, ועוד..., ובכל זאת אנסה..: משימת הפתיחה של המפגש השבוע הייתה לכתוב את הרגש איתו הגיעו ומנעד הרגשות פיזז בין שבירות לעייפות. גם כאן הודהדתי על ידי הקבוצה כשכתבתי שאני מרגיש מוזר כי בתקופה האחרונה הנשמה שלי מבקשת להחזיק אירועים שמחים כמו חתונות וילודה, אפילו ריבים במשפחה נראים לי כמו אירועים שמחים למול הטרגדיות עליהן אני מתענה, בעיקרן השבוע נפילתו של גיא בן הרוש זכרונו לברכה. כדי להקל עליהם את הכתיבה, ענינו ביחד על שאלות שדרכן ניתן לגשת אליה, כמו: מאיפה הרגש נובע, מה ברצוני לעשות עם הרגש, האם הוא משרת אותי, מה הוא מסמל, ועוד..., ומשם נענו פנימה איש איש לעבר עצמו, הוא הכיוון אליו הכתיבה תמיד לוקחת וממנו תמיד מגיעה, בשם המטרה העיקרית שלה והיא גילוי העצמי, או: קילוף אל העצמי, וזו חברים דרך שאין לה סוף.  ומשם הלאה, ביקשתי שיפענחו מהו הרגש ההופכי לרגש שהגיעו איתו. לשבור היה שלם, לעייף היה חיוני, ואצלי ההיפך מ”מוזר” היה “שייך”, וברגע שפענחתי זאת התכוננתי לכתוב על השייכות לקבוצה אבל בקטע תת-תודעתי מדהים שמעיד על כוחה לקבל אנשים חדשים ללא עכב, ומבלי לשים לב מלבד אחרי שסיימתי, כתבתי דווקא על הנושא של שכני לקבוצה שביקש להרגיש שלם. ככה בשובבות הסתנן אלי הרגש של הבחור המתוק שלדמיין ולכתוב על איך מרגיש “שלם” נראתה לו כמו משימה בלתי אפשרית, מה שפתח דיון בקבוצה על הדרך להשגת מטרה ושינוי, בו בהכרח חייבים להשיל תכונות עבר ולא רק כי הן כבדות אלא פשוט כדי שיהיה מקום לחידוש, והרוצים להצליח לחולל את השינוי נדרשים בשתי גישות הפוכות, לקבל את הקיים ולרצות עוד מהבלתי מושג, הוא תמיד ההיפך מ”אין” (בניגוד לדעה הרווחת שההיפך מ”אין” הוא “יש”), וכל אלו מצאו את דרכם לסשן הכתיבה השני שלי, הנה לפניכם: “אני מרגיש שלם כי בקבוצת הכתיבה ברמת גן כל אחד כתב משפט, גם אם אחד, זה מספיק, כי לחצוב משפט אחד מתוך הנשמה זו משימה שדורשת אומץ, כנות, בטחון ביכולת של העצמי להשיל את המטענים ולהתפנות אל מסע חדש, ומכך - השלמות מביאה אותי אל התחדשות, מתוך הניסיון התמידי להגיע אל העוֹד.” ** הסבר על התמונה בתגובות:

מתוך סדנא לעיבוד חוויות בחוות החוסן של משרד הבטחון בקבליירו, חוות הסוסים ברמת גן, אליה מגיעים מספר פעמים בשבוע לוחמים צעירים לעבודה עם הסוסים ולעיבוד חוויות הלחימה. בשיחותיי איתם על הכתיבה ומתוכה, פגשתי חברים מלאים בטוב ובתפילות על שלמותו של עם ישראל ולחזרת החטופים, והתמלאתי בצער על שעברו מה שעברו. מתוך עבודתי הרצופה במילואים (עוקץ) אני שם לב להבדל האדיר שבעבודה עם חיילים שתוך כדי הלחימה לעומת החיילים שסיימו אותה. פתאום בסגירת האירוע כל כך הרבה סיטואציות צפות מחדש, ב”חסות” הרוגע שלאחר הלחימה אך לא בחסדו, כי אי אפשר להסתכל על החיים שוב באותה הצורה. בראש שלהם - אם הדבר קרה ישנו הסיכוי שיקרה בשנית (תכלס, צודקים... ולשיפוטכם אלפי שנים לאחור של שנאת יהודים). במפגש הראשון בחרתי לעבד איתם את הנושא “רצונות”, ודרך הכתיבה כל אחד פירט את רצונותיו הנוכחיים ושהיו, ובהמשך גם דמיינו וכתבנו כיצד החיים נראים כאשר הרצון הגדול שלנו מתגשם, בין אם הוא באהבה, במשפחה או בשקט, וחבל שלא תוכלו לראות בתמונה את הפרצופים המחייכים מתחת לפרצופים המחייכים, אלה הם הגברים של המחר, והתודה שלי היא על שקיבלתי את ההזדמנות להיות אבן דרך קטנה בחייהם וכולי תפילה שאהיה אבן חיובית במסע שלהם אל חיים טובים, בשבילם הם נלחמו בעצימות. והערך של הסדנא לא נגמר בכתיבה, כמובן - בין ההקראות נפתחים נושאי שיחה ודיונים ודרכם גם הקבוצה מתגבשת או שנפרץ איזה סכר קטן שלמולו אפשר רק להקשיב, ואני מחכה להמשיך... על השידוך הקסום, הפיה @libbygl

�חור: ** @oudoulc 📸!

יחד עם המפיק חברי ליחידה @laron.sh שמאז נפצע ועכשיו תודה לאל בסדר, מה שגרם ליצירה לשנות את פניה, כשבסוף הצלחתי לאמן את כלי הai לצייר אותי בסגנון של אנימה אהובה (מישהו מזהה? ניחושים בסקר), ועם לרון אקווה לעבוד בהמשך. התוצאה הערוכה לפניכם 😊😊 #קליפ #ai

� הקנאה והתסכול שמתבגר איתך מחלחלים ללב עמוק עמוק... ** השיר החדש יצא לאוויר העולם, באדיבותם של החברים המתוייגים @oudoulc שצילמן @yehonatan.franco שהפיק @liorgiat פינטט ** ספרו לי מה חשבתם עליו ⏬⏬⏬ והאם הגזמתי? #מוזיקה #שירחדש הופק בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות