כנסו לקריאת הכתבה המלאה
העורך הספרותי של עיתון הארץ, אילן ברקוביץ', ערך בהשראת שירתו של חיים גורי אנתלוגיית שירה פוליטית, מאת 12 משוררים נבחרים מרחבי הארץ.
תפקיד היהדות בארץ מקביל לתפקיד התרבות - בעוד מטרת הראשונה לחבר אותנו לשורשים, להזכיר לנו מי אנחנו ולמה אנחנו פה, לשמור אותנו בתלם אחיד,
מטרת השנייה להצעיד אותנו קדימה מבחינה מחשבתית, כחברה שרואה את עצמה כמקדשת את חופש הפרט, חופש המחשבה, והזכות לערער.
כאשר לוקחים לנו את התרבות - לוקחים לנו את הדעת, את המעוף.
כמו שאם היו לוקחים לנו את היהדות, היינו תלושים משורש.
שני הקיצונים האלו נועדו לאזן אחד את השני, וכאשר אחד מהם חסר - השני יוצא מפרופורציה.
לא סתם אני משווה את השניים. חוסר האיזון ביניהם מראה את סדר העדיפויות הברור של הממשלה: אין שום סיבה לא לערוך מופעים עד עשרים איש, כל עוד מותר להתפלל בבית הכנסת.
תחשבו טוב טוב למה חונקים את ענף התרבות באופן מיוחד ומכוון, וכבר מתחילת תקופת הקורונה
לדעתי, כדי שנשאר עם צועד בעדר, שלול מיכולת חשיבה עצמאית, וששריר 'שאלת השאלות' שלו מנוון לחלוטין
מכוונים אותנו להיות חברה לאומנית מכיוון שככה יהיה יותר קל לשלוט בנו. מגוון הדעות בעם סתם מהווה כאב ראש ליושבים במרומים...
הסיפור הקצר הראשון שאני מפרסם נכתב בשביל תחרות סיפורים קצרים בנושא: 'הפעם הראשונה'. אצלי נלקחה התפנית ל'שברון הלב הראשון', וליתר דיוק - 'השבוע הראשון אחרי שברון הלב הראשון'.
ההגיון אומר שהייתי צריך לזכות במזל של מתחילים, אבל לא נורא, העיקר שהוא פה לפניכם 🙂
ואיך אתם קוראים את זה, ולמה נתתם או לא נתתם תוקף?
*******************
יום ראשון בלעדיך ואני רק חצי משוחרר, עוד לא שבע כי לא קיבלתי ממך מספיק ולא אכלתי אותך די ולא טעמתי משפתיך, לא ליטפתי באצבעות קרות פנים חמות והייתי בטוח שכבר אשבר ואתקשר או לפחות אשלח הודעה אבל מפחיד אותי לחזור אליך כי טרפת את חיי כחזיר גוהר על קציצות השבת. ככה אמא שלי אמרה לי פעם: "אתה רק מבזבז לי את הזמן ויש סדר עדיפויות." ואני מעדיף חברות וקשר זך ואהבה על פניך למרות שהמסע חזרה ממך בודד, בודד מאוד. ובמסע הזה כל השדים תוקפים אותי בבת אחת ובגלל שהלכתי ממך אין מי שיחבק אותי מלבד הציפורים ששרות: "בוא אלינו אורי, בוא תראה, השמיים כחולים והעצים נהנים מהשמש, וכל זה לכבודך", ולרגע חשבתי שחזרתי לחיים אבל אז נשכבתי לישון והגיע הבוקר ואיתו היום השני בלעדיך בסימן בדידות כנגד בדידות.
הספקתי לעבור כמעט את כל שלבי האבל: אהבתי אותך, שנאתי אותי, חשקתי בך ושוב אהבתי והתחרטתי על כך שחתכתי את מילותיך בגסות והלוואי שיבוא כבר השלב האחרון ואתגבר עליך באמת ואקום מהשבעה ואכיר בחור – איש - זוג-לי – איש פשוט – מלך אמיתי - והוא ישכיח אותך מזכרוני, ישכיח את הלילות בהם לראשונה בחיי לא הרגשתי בודד ואהבתי גם את הקמטים גם את הנחירות ולא היה אכפת לי לא להרדם כל הלילה מהרעש. וביום השלישי אני סופר סיגריות הנה הנה שואף עוד סיגריה מיותרת לרשימה עוד זרע סרטני נו מתי תגיע האהבה הבאה והיום הרביעי כבר בא ובו סרחון הסיגריות אופף את בגדיי ואת קירות ביתי ואת פרוות הכלבים והבקבוקים הריקים נאספים ללגלג עליי, להטיח עליי את נוזליהם שאמורים לשמח בסליקה פומבית; 'תראה אותך, אפס עם דמיון מפותח'. ואני מה אני, אין לי איך להתגונן אז מנסה לזמזם שירים להסיח את הדעת אבל ההשפעה מבעבעת עליי ומחוצה לי ושוב אל תוכי ומשם מתעללת וגואה החוצה בגאות מוגזמת ומתרוממת, לא בדיוק צונאמי אבל דואגת להשאיר אותי עם הנחיריים מחוץ למים שכמעט אחנק ומוריסי שר שלא היתה לי אהבה מעולם ואלוהים תן לי רק פעם אחת להרגיש אהבה בקצב הפופ-הרוק הבריטי. אבל אין מי שיביס את הכלב הכנוע, לא מתקדם לא שעל לא חצי צעד לעבר העצמאות שלי כי החופש הרומנטי כלוא לי בדמיון ואיתו הצלחותיי בתא משותף עם כל האנשים המעניינים והסימפטים שהתמזל מזלי לפגוש והתגברה טפשותי להרחיק.
וביום השישי בלעדיך נזכר שלא כתבתי שיר ביום החמישי בלעדיך אבל אכלתי, השתכרתי וצפיתי בסדרות וקראתי ספרים ושמעתי שירים ורקדתי ובירכתי וקיללתי ועוד לא נפטרתי מדמותך המתערפלת ואולי כבר השתנתה דמותך בדמיוני ונקודות החן החליפו את מקומן ודעותיך הברורות השתנו ואני בכלל זוכר מישהו שהוא לא אתה ואולי זה אומר שאתה דווקא טוב ובסדר אז מתקשר אליך ואומר "איפה אתה יפה שלי איפה אתה עכשיו ומה אתה עושה ועם מי אתה עושה...?
אני רק יושב בבית וכותב שירים ולא מצליח לעבוד ולא חולם בהקיץ על הצלחה וזוהר. לקחת לי את החלומות בהקיץ ונתת לי שירים ולמרות שקידתי על שולחן הכתיבה יש שיר אחד שמחפש את דרכו החוצה ואני לא מצליח לתת לו דרור והוא יושב לי על הלב כמו אבן, דוגר על תחושותיי האמיתיות וזו לא הפעם הראשונה שאני בלעדי מישהו אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שזה מזיז לי והשיר הזה הוא אתה" ואולי ביום שבת תבוא
בואו נדבר על הים.
הים בשיר הוא לא היעד (כמו בשבת האחרונה, לדוגמה)
אלא המרחב המפריד בין המציאות לבין עולם ההרפתקאות והחלומות,
ומעבר לו - הכל אפשרי...
את מי הייתם לוקחים אל מעבר לים? תרגישו חופשי לשתף
רק אם אתם
רק אם אתם
רק אם אתם מוכנים
להאזנה בכל הפלטפורמות לחצו כאן
